בריש מס' פסחים דף ה' בגמ' ואימא מצפרא אך חלק ופרש"י אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצת היום אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר וכו' וקשה לי לפי מה דאיתא במס' ר"ה דף.. דתוספת יה"כ דאורייתא מדכתיב ועניתם בתשעה לחודש וכו' ואמרינן דאף תוס' שבת וי"ט דאורייתא וא"כ מנ"ל לרבויי משש שעות ולמעלה דלמא אתי' לרבויי דוקא תוס' והיינו דקאמר ביום ראשון השביתו דהיינו מערב י"ט והיינו תוספת י"ט אבל קודם תוס' מותר אף משש שעות ולמעלה. אולם ראי' לזה לפירש תוס' דמייתורא דקרא ילפינן וא"כ שפיר מוכח דקאי על קודם תוס' דעל תוס' לא צריך קרא כיון דידעינן תוס' י"ט אסור במלאכה וממילא אסור ג"כ בהשבתת שאור דהא כיון דתוס' שבת וי"ט דאוריית' וילפינן מיה"כ דהוי דאורייתא ה"נ לענין השבתת שאור ילפינן מיה"כ ועיין בלבוש אורח חיים סי' רס"א והובא בס' אליהו רבא דטעמ' דתוס' שבת וי"ט דאורייתא ילפינן מיה"כ אף דלחד תנא ילפינן מדכתיב תשבתו שבתכם מ"מ לאידך תנא דיליף במס' יומא דף פ"א מדאיצטריך עצם עצם ע"כ ילפינן במ"מ מיה"כ עיין באלי' רבא וכן כתבו הפוסקים בהל' שבת בסי' רנ"ז דלמ"ד תוס' שבת דאורייתא יצא בקידוש שמקדש בתוס' לאכול בלילה וכן לענין ג' סעודות כיון דתוס' שבת דאורייתא חזינן דתוס' שבת אינו דווקא לענין מלאכה רק לכל מילי וכן ביה"כ לענין עינוי וה"נ לענין השבתת שאור ולעבור בבל יראה ובל ימצא בוודאי צריך להוסיף מחול על הקודש וזה פשוט לדעתי ולר"ע דיליף משביעית דתוס' שבת וי"ט ויה"כ דאורייתא כדאיתא בר"ה דף ט' בתוס' שם ע"ש. וחזינן דילפינן משביעית תוס' יה"כ לענין עינוי וה"נ ילפינן משביעית לענין בל יראה ובל ימצא דצריך להוסיף מחול על הקודש וא"כ שפיר מוכח דקרא דאך ביום ראשין תשביתו קאי על משש שעות ולמעלה דעל תוספת לא צריך קרא. אולם מזה ראי' לדעת הרא"ש וטור דתוס' שבת וי"ט דאוריית' דאי לאו דאורייתא רק ביה"כ לענין עינוי כשיטת הרמב"ם בהל' שביתת עשור א"כ קמה כנד קושי' הנ"ל מנ"ל לרבויי משש שעות ולמעלה דלמא דווקא תוס' דזה עכ"פ סבר' יותר מאם שש שעות ולמעלה כמובן, אך צ"ל דהרמב"ם סבר כפירש שני ברש"י דאך חלק דהיינו חץ ודוק. ועפ"ז מיושב היטב קושי' תוס' דהוי מצי לשנויי ביום כתיב ומאי מקשה הגמ' ואימא ליל ט"ו לביעור. ועפ"ז ניחא היטב דהכי קושי' הגמ' דביום ראשון קאי על עי"ט ועל תוס' רק על תוספת לא צריך קרא וע"ז מקשה הגמ' ואימא ליל ט"ו לביער דשפיר איצטריך דה"א ליל גופי' של ט"ו מותר רק אסור מיום ט"ו אבל לא ליל וממילא ליכא תוס' בעי"ט כמובן (רק תוס' איכא קידם עמוד השחר) ומש"ה איצטריך דמעי"ט אסור בתוספת וליל גופי' אסור וא"כ לא מצי לשנויי ביום כתיב דהא ביום קאי על עי"ט ועל תוספת וזה נכון מאור: ועפ"ז י"ל פרש"י דמפרש דלאו מיתורא דקרא יליף רק כיון דכתיב ביום ראשון תשביתו משמע ששהה שעה אחת בהיתר והקשה תוס' דאלא מאי קאי על עי"ט ג"כ פירש לאחר איסורו ולפי הנ"ל ניחא דבוודאי זאת ליכא ראי' דפירש ביום ראשין תשביתו מיד בהכנסת זמן איסור תשביתו רק אם קאי על י"ט ל"ל זאת דהא אסיר קודם הכנסת בשיער תוספת ואין לומר דקאי באמת על תוספת והיינו מיד בהכנסת זמן שיעור תוספת תשביתו א"כ ע"ז לא צריך קרא דהא ידעינן דתוספת איכא עשה, והא דלא פירש"י בקוצר דמיתורא דקרא יליף ויש לומר דרש"י סבר דמצר יתורא דקרא בא להוכיח דלמא קאי על עשה ול"ת כדמקשין המפרשים עיין בצל"ח וא"ח אבל השתא מקשה בממ"נ אם קאי על תוספת שפיר איכא יתורא דל"ל דקאי על עשה ול"ת דהא תוספת ליכא אלא עשה ואף אם לא כתיב איכא עשה והשת' ג"כ ליכא רק עשה, ואם קאי על י"ט עצמו א"כ משמע דווקא י"ט בעצמו אסור אבל על שיעור תוספת מותר לשהותו ובאמת בתוס' ג"כ צריך לבאר ודוק היטב: ועפ"ז י"ל דברי רש"י בד"ה, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופרש"י מדלא נפקא דהאי ביום ראשין תשביתו מערב י"ט אלא משום דאסור להבעיר בי"ט ש"מ דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ותמהו המפרשים על לשון זה ועפ"י הנ"ל דעוד מקשה צל"ח האיך מוכיח רבא דלפי האמת סבר ר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דהא טעמא דר' יודא דיליף מנותר מה נותר שישנו בבל תותירו וכו' וא"כ אם ביער חמץ בי"ט שפיר הוי דומי' דנותר שעבר ג"כ בבל יראה כמו בנותר, אבל אינו דומי' לנותר וביער בכל דבר. אולם לפי הנ"ל יש לישב היטב דהנה לכאורה צריך ביאור לתנא דבי ר' ישמעאל ושארי אמוראי דילפינן די"ד מקרי ראשון בממ"נ אם לא סברי לימוד אך חלק א"כ דלמא מצפרא ואי סברי אך חלק תיפוק בקוצר דע"כ בי"ט, אולם י"ל דלעולם לא סברי לימוד אך חלק רק המה ידעו ג"כ לימוד לא תשחט על חמץ דם זבחי רק הם לא ילפינן מהתם כמו שצוה הכתוב שלא לשחט על חמץ משש שעות כ"כ צוה השבתת שאור ג"כ מעי"ט. אבל השתא דידעינן די"ד נקרא ראשין רק דלמא מצפרא ע"ז שפיר בוודאי ילפינן התם מצינו משש שעות ולמעלה ה"נ בהשבתת שאור ג"כ משש שעות ולא מצפרא וק"ל. אך על ר"ע דקאמר אינו צריך משמע דלא סבר כלל לימד דלא תשחט א"כ ק' בממ"נ אם סבר אך חלק תיפוק בקוצר מעי"ט דאי בי"ט הא כתיב שבעת ימים ואם לא סבר אך חלק דלמא מצפרא ועפ"י הנ"ל ניחא דבוודאי סבר לימד אך חלק רק קשה לי' דלמא קאי על תוספת (ומיתורא דקרא לא דריש) ומנ"ל עדיין משש שעות ולמעלה. ואדרבה בזה מיושב היטב דקדוק דר' יוסי ור' ישמעאל נקטו בלשונם ביום ראשון וכו' בעי"ט או אינו אלא בי"ט ת"ל וכו' ור"ע נקט סתם הרי אומר ביום ראשון וכתיב כל מלאכה לא תעשו, ועפ"ז ניחא דודאי ידע דקאי על עי"ט רק דלמא קאי על תוספת י"ט ודו"ק. ור' יוסי דדרש מלימד אך חלק על שש שעות ול"ק לי' דלמא על תוספת וכו' י"ל דהוא סבר אך חלק חץ כפירוש שני: והנה לפי פירושו דעיקר ה"א דקאי על תוספת י"ט וע"ז קאמר דכתיב לא תעשו כל מלאכה ותוס' י"ט דאוריית', אך זאת מבואר בגמ' ביומא דף... ובפוסקים בסי' רס"א דתוס' יה"כ ושבת אינו אלא עשה וא"כ שפיר מוכיח דאף דליכא אלא עשה אפ"ה ילפינן מנותר ואין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ ממילא אף בעי"ט משש שעות ולמעלה ג"כ אינו אלא שריפה, ומתורץ קושי'